החלטה בתיק בש"א 6913/04

           זוהי בקשה להארכת מועד עקב טעות משפטית, הנובעת מחוסר בהירות לגבי השאלה אם נחתם פסק הדין על ידי רשם בית המשפט המחוזי כשופט או כרשם. הערעור הוגש תחילה לבית המשפט המחוזי, ורק לאחר שנמחק שם בשל הקביעה שפסק הדין ניתן על ידי הרשם בכשירותו כשופט, הוגשה הבקשה שבפני.

           המשיב 1 מתנגד לבקשה וטוען כי מאחר שמדובר בטעות משפטית, ועקב הזמן הרב שחלף מאז תום המועד להגשת הערעור (כשמונה חודשים), אין מקום להארכת המועד.

           החלטתי להיעתר לבקשה, בכפוף לכך שהמבקש ישלם הוצאות בגין מחדלו. ואלה נימוקי:

           התפיסה לפיה טעות שבדין, באשר היא, אינה יכולה להוות עילה להארכת מועד, הלכה והצטמצמה במהלך השנים האחרונות, ונראה כי כיום אין לה אחיזה

גורפת. (ראו בש"א 6708/00, אהרן נגד אמנון, פ"ד נד (4) 702). יש לבחון, איפוא, לגופו של עניין, אם קיים טעם מיוחד להארכת המועד, אם לאו.

           במקרה זה, שופט בית המשפט המחוזי חתם על ההחלטה נשוא הערעור כרשם, ותואר זה מופיע הן בנוסח המודפס של בעל התפקיד החתום על ההחלטה, והן בחותמת שהוטבעה על גבי המקום המיועד לחתימת השופט. (יתכן שכך נעשה בעותק שנשלח לצדדים, ולא בעותק השמור בתיק בית המשפט, אולם הקובע בהקשר זה הוא המצג שהוצג לבעלי הדין). נכון, אמנם, שהמבקש יכול היה, אילו בירר את העניין, להגיע למסקנה המשפטית הנכונה, לפיה היה השופט מוסמך לדון בעניין כשופט בלבד, ולא כרשם. אולם כאשר החלטת בית המשפט יצרה מצג ברור כי המדובר בהחלטת רשם, לא ניתן להתעלם מכך, והציפיה כלפי בעלי הדין לחקור ולדרוש בדבר מצטמצמת.

           יתר על כן: הטעם המרכזי להגבלת האפשרות להגשת ערעור לאחר תום המועד הוא זכותו של בעל דין שלא להיות מוטרד עוד בגין ההליכים בהם היה מעורב, וזכות ה"מעין חסינות" אשר קמה לו לאחר תום המועד שנקבע להגשת ערעור. רציונאל זה אינו קיים כאשר הצד שכנגד מודע לכוונת המערער להגיש את ערעורו, ולכך שאינו יכול עדיין לנוח על זרי הדפנה של פסק הדין שניתן. על כן נקבע, בשורה ארוכה של החלטות, כי מתן הודעה, בדרכים שונות, על הכוונה להגיש ערעור מהווה נימוק שיש בו, בנסיבות מתאימות, כדי להצדיק הארכת המועד להגשת ערעור (ראו, לדוגמא, בש"א 6708/00 הנ"ל, וכן בש"א 3763/95, פלורו נגד ננס, תק-על 95 (2) 603; בש"א 2108/99, עזבון המנוח סמואל ואח' נגד אוריאלי, תק-על 2000 (1) 486).

           במקרה שבפני, העובדה שערעור אכן הוגש, אם גם לא לערכאה הנכונה, מהווה הודעה על הכוונה להגיש ערעור, והרבה למעלה מכך. המשיבים ידעו על הגשת הערעור, היו מעורבים בהליך, ולא פיתחו אותה "מעין חסינות".

בנסיבות אלו אני סבורה כי יש לאפשר למבקש להגיש את הערעור באיחור. עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר, אחרי הכל, במחדל של המבקש, אשר גרם לסירבול ולהארכת ההליכים, אני מחייבת את המבקש בהוצאות המשיב 1 בסך 4,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ג באלול התשס"ד (30.8.04).

                                                      חגית מאק-קלמנוביץ' ש ו פ ט ת

                                                                      ר ש מ ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עס התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: